ברגע שג'ו פתח את הדלת. הוא ידע שמשהו הולך לקרות. היה לו קשה להגיד אם המשהו הזה יהיה טוב או רע. הדבר היחיד שהוא היה בטוח בו זה שמשהו הולך לקרות. זה גרם לו להיזכר במשפט שהמורה שלו להיסטוריה בכיתה ט' תמיד אמרה. זה היה מיד אחרי שהרים את היד לענות על שאלה, אבל קודם הקדים ואמר שהוא לא בטוח בתשובה, והיא תמיד הייתה משיבה: "שום דבר לא בטוח, חוץ מהמוות". אבל הפעם, היא טעתה. כי משהו הולך לקרות.

הוא נפרד מרונה, אשתו ומהתינוק שבבטן. בכל פעם שהוא נתן נשיקה לבטן הגדלה, הוא הרגיש איך הלב שלו מתחמם, הוא חיכה לתינוק הזה יותר מכל דבר אחר. הוא ורונה ניסו מספר שנים עד שהיא נכנסה להריון ולא היה מאושר ממנו. גם הוא וגם רונה רוצים שזה יהיה בן, אבל הם החליטו להשאיר את רגע הידיעה ללידה עצמה, שיהיה למה לחכות. הוא יצא, סגר אחריו את הדלת. רונה ליטפה את הבטן שלה וחזרה לסלון. היא הדליקה את המערכת כדי לשמוע קצת מוסיקה, היא שמה לעצמה את דיסק של ג'וני מיטשל, לה ולתינוק כמובן.

הוא יכל להרגיש את כל השנים עוברות, חולפות מעליו, 23 שנים בדיוק. הוא ראה הכל, מהיום בו נולד, עד הרגע הנוכחי. הוא עומד בכניסה לבית, ממש בדלת. תכף הוא יוצא, הוא יוצא לקבל את השנה החדשה בזרועות פתוחות.

ג'ו הולך לעבודה כל בבוקר. הוא עובד בתור מדריך תיירות. כל יום מגיעה אליו קבוצת תיירים והוא לוקח אותם לראות מסלולים בארץ . הוא אוהב את העבודה שלו ולא יכול לדמיין את עצמו בשום עבודה אחרת. רונה נשארת בבית במשך היום, הם פחדו שמשהו יקרה במהלך ההיריון ולכן היא התפטרה מעבודתה. רונה הייתה שפית, היא בישלה באחת המסעדות הנחשבות בארץ. היא הייתה מבשלת אוכל מעולה ועכשיו היא בבית, עם אלפי מתכונים שרק מחכים שהיא תלד ותחזור לעבודה. אבל לה זה לא מפריע, היא דווקא נהנית להישאר בבית. עושה לה טוב המנוחה הזו והיא לא מוכנה לעשות דבר שעלול לסכן את התינוק. היא וג'ו מחכים לו כבר יותר מדי זמן.

בזמנה הפנוי, היא מציירת. היא נכנסת לסטודיו הקטן שג'ו בנה לה ומציירת את כל מה שעולה. לעיתים רחוקות, היא יוצאת לגינה לשאוף אוויר וממשיכה לצייר שם, את הנוף שהיא רואה. גם היא וגם ג'ו חובבי טבע. ככה הם הכירו, בטיול מאורגן לשוויץ ששניהם עשו (בנפרד) לפני הלימודים. שניהם רצו לראות נופים, הרים, ירוק וכמה שיותר וככה מצאו את עצמם בשוויץ. החיבור היה מיידי, ג'ו תמיד היה מספר לרונה בדיחות והיא הייתה צוחקת. הוא אהב לשמוע את הצחוק שלה. כשהם חזרו לארץ, הם החליפו טלפונים והתחילו לצאת. מקומות הבילוי שלהם הסתכמו בללכת לקולנוע, הם תמיד היו הולכים לראות סרטים מצחיקים, בעיקר קומדיות וגם קצת דרמה. באיזשהו שלב, שניהם ידעו שזה יגמר בחתונה.

היום ג'ו הדריך היום במכתש רמון. לא הייתה קליטה שם, במכתש. הוא ידע שמשהו הולך לקרות, אולי אפילו לתינוק אבל הפלאפון שלו היה מנותק. הייתה לו קבוצה של תיירים מהולנד שבאו לבקר בארץ הקודש. כולם נראו כאילו שלפו אותם ממגזין, פשוט חבורה של דוגמנים ו דוגמניות. "בטח באו לארץ לתפוס קצת שמש" חשב לעצמו.

בינתיים, רונה הייתה בבית, היא רצתה לצאת לגינה כשהיא חשה בכאבים מטורפים בבטן התחתונה. היא לא ידעה מה זה בדיוק אבל היא ידעה שזה התינוק שלהם. היא ניסתה להתקשר לג'ו כמה פעמים אבל לא הצליחה להשיג אותו אז היא התקשרה לחברה הכי טובה שלה שמיד הגיעה ולקחה אותה לביה"ח. כל הדרך הכאבים המשיכו, רונה לא רצתה להאמין שמדובר בצירים, יש לה עוד חודשיים עד תאריך הלידה המשוער אבל איך שהן הגיעו לביה"ח, היא הובהלה לחדר הלידה.

בן נולד במשקל נמוך ומיד הוכנס לאינקובטור. ג'ו הגיע לקראת הלילה, ברגע שקיבל את ההודעה. הוא פספס את האקשן אבל זכה לראות את הבן שלו, שכל כך חיכה לו. לרונה לא היה קל, היא פחדה שבן לא ישרוד את זה, הוא היה קטן מדי. אבל הוא היה חזק והם האמינו בו. הם ידעו שבקרוב מאוד הם כבר יקחו אותו לבית שלהם והכל יהיה רגוע יותר.

ברגע שג'ו פתח את הדלת. הוא ידע שמשהו הולך לקרות. הוא היה בטוח בזה.